צור קשר:  danit@benkiki.co.il  |  052-3752533
תרגום אנגלית-עברית | תרגום איכותי, מקצועי ונאמן למקור של ספרים, מסמכים, אתרים וכתוביות, במגוון נושאים, עם התמחות בתוכנה.

בת העשן והעצם      מאת: לייני טיילור     (ספר שיצא בתרגומי)

בלתי ניתנת להפחדה

כשצעדה לבית הספר על פני אבני הריצוף עוטות השלג, לא איימו על קַארוּ כול תחושות מוקדמות לגבי אותו יום. הוא נראה כמו עוד יום ב' תמים, אלמלא המהות ה"יום בֵּיתִית" שלו, שלא לדבר על ה"ינואריות" שלו. היה קר וחשוך – באמצע החורף זרחה השמש רק בשמונה – אך היה בו גם יופי. השלג היורד והשעה המוקדמת קשרו קשר לצבוע את פראג בצבעי רפאים, כמו תצלום ישן, כסוף ומעורפל.
ברחוב הראשי שלאורך הנהר עברו בשאגה חשמליות ואוטובוסים, ועִיגְנוּ את היום במאה העשרים ואחת, אך בסימטאות השקטות יותר, שלוות החורף כאילו נלקחה מזמנים אחרים. שלג, אבן ואור רפאים, צעדיה של קארו והאדים העולים מספל הקפה שלה, והיא לבדה, שקועה במחשבות יום-יומיות: בית הספר, סידורים. מדי פעם ננשכו השפתיים במרירות כשדקירה של כאב לב התפרצה, כדרכם של כאבי לב, אך היא התעלמה מכך בנחישות, מוכנה ומזומנה לשים לזה קץ.
היא החזיקה את ספל הקפה ביד אחת ואחזה במעילה ביד השניה כדי שלא ייפתח. תיק אמנות היה תלוי על כתפה, ועל שערה – פזור, ארוך, וכחול-טווס – הצטברה תחרה של פתיתי שלג.
יום רגיל.
ואז...
נהמה, קול צעדים מהירים, ומישהו תפס בה מאחור והצמיד אותה לחזה גברי ורחב, ידיים הסיטו את צעיפה והיא הרגישה שיניים – שיניים – על צווארה.
נגיסות.
התוקף נגס אותה קלות.
בכעס ניסתה לנער אותו מעליה בלי לשפוך את הקפה שלה, אך חלק ממנו ניתז מהספל אל השלג המלוכלך.
"אלוהים אדירים, קאז, רד ממני," פלטה בזעף, הסתובבה וניצבה פנים אל פנים מול חברהּ לשעבר. אור פנס הרחוב האיר ברכות את פניו היפים. יופי טיפשי, חשבה ודחפה אותו מעליה. פנים טיפשיות.
"איך ידעת שזה אני?" הוא שאל.
"זה תמיד אתה. ואתה אף פעם לא מצליח."
קאזימיר התפרנס מהתפרצות ממקומות מחבוא, והיה מתוסכל מכך שאף פעם לא הצליח להוציא את קארו משלוותה. "את בלתי ניתנת להפחדה," התלונן ושרבב את שפתיו ברוגז בצורה שלדעתו היתה מפתה. עד לא מזמן היא לא היתה עומדת בפיתוי. היא היתה מתרוממת על קצות אצבעותיה ומלקקת את שפתו התחתונה, המשורבבת ברוגז, היתה מלקקת אותה באטיות, תופסת אותה בין שיניה ומתגרה בה, ואז שוקעת בנשיקה שהיתה ממיסה אותה אליו כמו דבש לאורה החמים של השמש. הימים האלה כל כך הסתיימו.
"אולי אתה פשוט לא מפחיד," אמרה והמשיכה ללכת.
קאז השיג אותה וצעד לצדה, ידיו בכיסים. "אני כן מפחיד. הנהמה? הנשיכה? כול אחד נורמלי היה מקבל התקף לב. רק לא את. לך יש מי קרח במקום דם."
כשהתעלמה ממנו, הוסיף: "יוזף ואני מתחילים סיור חדש. סיור ערפדים בעיר העתיקה. התיירים ימותו עליו."
הם באמת ימותו עליו, חשבה קארו. הם שילמו סכום נכבד עבור סיורי הרוחות של קאז, שבהם הובילו אותם בחושך בסמטאות הסבוכות של פראג עם עצירות במקומות של מקרי רצח כביכול, כדי ש"רוחות" יוכלו לקפוץ מפתחי דלתות ולגרום להם לצרוח. היא עצמה מילאה תפקיד של רוח בכמה הזדמנויות, נופפה בראש נוטף דם ונאנחה, וצרחות התיירים הפכו בהדרגה לצחוק. זה היה כייפי.
קאז היה כייפי. לא עוד. "שיהיה לכם בהצלחה," אמרה בקול חסר צבע בלי לסובב את ראשה.
"היית יכולה לעזור לנו," אמר קאז.
"לא."
"תוכלי למלא תפקיד של ערפדית מרשעת וסקסית..."
"לא."
"לפתות את הגברים..."
"לא."
"היית יכולה ללבוש את השכמיה שלך..."
קארו התאבנה.
בקול רך ומפתה אמר קאז: "היא עדיין אצלך, לא, בובה? המראה היפה ביותר שראיתי מימי, המשי השחור על רקע העור הלבן שלך..."
"שתוק," סיננה ונעצרה באמצע כיכר מלטה. אלוהים, חשבה. כמה טיפשה היתה שהתאהבה בשחקן הרחוב היפה וחסר הערך הזה, התחפשה עבורו והעניקה לו זכרונות כאלה?
טיפשה להפליא.
טיפשה מבדידות.
קאז הרים את ידו להבריש פתית שלג מריסיה. היא אמרה: "אם תיגע בי תקבל את הקפה הזה בפנים."
הוא הוריד את ידו. "רוּ, רוּ, פראית שלי, קארוּ. מתי תפסיקי להיאבק בי? אמרתי שאני מצטער."
"אז תצטער. רק תצטער במקום אחר." הם דיברו בצ'כית, והמבטא הנרכש שלה לא היה פחות טוב מהמבטא הילידי שלו.
הוא נאנח, זועף בגלל סירובה של קארו לקבל את התנצלותו. זה לא תאם את התסריט שלו. "בחייך," ניסה לשדל אותה. קולו היה מחוספס ורך בו-זמנית, כמו תערובת החצץ והמשי בקולו של זמר בלוז. "נועדנו להיות ביחד, את ואני."
נועדנו. קארו מאוד קיוותה שאם יש מישהו שהיא "נועדה" לו, הוא לא היה קאז. היא הביטה בו, בקאזימיר היפה, שחיוכו היה פעם כמו צַו המאלץ אותה להתייצב לצדו. ונראה היה אז שזהו מקום נהדר להיות בו, הצבעים נראו שם עזים יותר והתחושות היו עמוקות יותר. וזה היה גם מקום פופולרי, כך גילתה, ובנות אחרות בילו בו כשהיא נעדרה.
"תבקש מסְוֶוטְלָה להיות הערפדית המרשעת שלך," אמרה. "היא כבר מומחית בתפקיד המרשעת."
הוא נראה נעלב. "אני לא רוצה את סווטלה. אני רוצה אותך."
"חבל. אני לא אחת מהאפשרויות."
IMPOSSIBLE TO SCARE

Walking to school over the snow-muffled cobbles, Karou had no sinister premonitions about the day. It seemed like just another Monday, innocent but for its essential Mondayness, not to mention its Januaryness. It was cold, and it was dark—in the dead of winter the sun didn’t rise until eight—

but it was also lovely. The fal ing snow and the early hour conspired to paint Prague ghostly, like a tintype photograph, al silver and haze. On the riverfront thoroughfare, trams and buses roared past, grounding the day in the twenty-first century, but on the quieter lanes, the wintry peace might have hailed from another time. Snow and stone and ghostlight, Karou’s own footsteps and the feather of steam from her coffee mug, and she was alone and adrift in mundane thoughts: school, errands. The occasional cheek-chew of bitterness when a pang of heartache intruded, as pangs of heartache wil , but she pushed them aside, resolute, ready to be done with al that. She held her coffee mug in one hand and clutched her coat closed with the other. An artist’s portfolio was slung over her shoulder, and her hair—

loose, long, and peacock blue—was gathering a lace of snowflakes.

Just another day.

And then.

A snarl, rushing footfal , and she was seized from behind, pul ed hard against a man’s broad chest as hands yanked her scarf askew and she felt teeth— teeth— against her neck.

Nibbling.

Her attacker was nibbling her.

Annoyed, she tried to shake him off without spil ing her coffee, but some sloshed out of her cup anyway, into the dirty snow.

“Jesus, Kaz, get off,” she snapped, spinning to face her ex-boyfriend. The lamplight was soft on his beautiful face. Stupid beauty, she thought, shoving him away. Stupid face.

“How did you know it was me?” he asked.

“It’s always you. And it never works.”

Kazimir made his living jumping out from behind things, and it frustrated him that he could never get even the slightest rise out of Karou. “You’re impossible to scare,” he complained, giving her the pout he thought was irresistible. Until recently, she wouldn’t have resisted it. She would have risen on tiptoe and licked his pout-puckered lower lip, licked it languorously and then taken it between her teeth and teased it before losing herself in a kiss that made her melt against him like sun-warmed honey.

Those days were so over.

“Maybe you’re just not scary,” she said, and walked on.

Kaz caught up and strol ed at her side, hands in pockets. “I am scary, though. The snarl? The bite? Anyone normal would have a heart attack. Just not you, ice water for blood.”

When she ignored him, he added, “Josef and I are starting a new tour. Old Town vampire tour. The tourists wil eat it up.”

They would, thought Karou. They paid good money for Kaz’s “ghost tours,” which consisted of being herded through the tangled lanes of Prague in the dark, pausing at sites of supposed murders so “ghosts” could leap out of doorways and make them shriek. She’d played a ghost herself on several occasions, had held aloft a bloody head and moaned while the tourists’ screams gave way to laughter. It had been fun. Kaz had been fun. Not anymore. “Good luck with that,” she said, staring ahead, her voice colorless.

“We could use you,” Kaz said.

“No.”

“You could play a sexy vampire vixen—”

“No.”

“Lure in the men—”

“No.”

“You could wear your cape….”

Karou stiffened.

Softly, Kaz coaxed, “You stil have it, don’t you, baby? Most beautiful thing I’ve ever seen, you with that black silk against your white skin—”

“Shut up,” she hissed, coming to a halt in the middle of Maltese Square. God, she thought. How stupid had she been to fal for this petty, pretty street actor, dress up for him and give him memories like that? Exquisitely stupid.

Lonely stupid.

Kaz lifted his hand to brush a snowflake from her eyelashes. She said, “Touch me and you’l get this coffee in your face.”

He lowered his hand. “Roo, Roo, my fierce Karou. When wil you stop fighting me? I said I was sorry.”

“Be sorry, then. Just be sorry somewhere else.” They spoke in Czech, and her acquired accent matched his native one perfectly. He sighed, irritated that Karou was stil resisting his apologies. This wasn’t in his script. “Come on,” he coaxed. His voice was rough and soft at the same time, like a blues singer’s mix of gravel and silk. “We’re meant to be together, you and me.”

Meant. Karou sincerely hoped that if she were “meant” for anyone, it wasn’t Kaz. She looked at him, beautiful Kazimir whose smile used to work on her like a summons, compel ing her to his side. And that had seemed a glorious place to be, as if colors were brighter there, sensations more profound. It had also, she’d discovered, been a popular place, other girls occupying it when she did not.

“Get Svetla to be your vampire vixen,” she said. “She’s got the vixen part down.”

He looked pained. “I don’t want Svetla. I want you.”

“Alas. I am not an option.”